מיקומכם באתר:   >   >   >  דינים ומנהגים בחופה

דינים ומנהגים בחופה

מאמר בנושא דברי תורה לחתונה
מאת: ישראל תא-שמע

דינים ומנהגים לחופה ולזכר החורבן ומקורם ביהדות.

פורסם באתר דעת - http://www.daat.ac.il

.

דינים ומנהגים הקשורים בחופה

אין לערוך חופה וקידושין אלא ע"י רב. תקנה זו יוחסה לר"ת מחד וכן הונהגה ע"י הרמב"ם במצרים מאידך. העובר על תקנה זו הוחרם. באשכנז התפתח מתקנה זו שהרב מברך ברכת ארוסין וחתנים. ואף היה מקבל שכר עבור זה למרות שגדולי הדור ניסו ללחום במנהג זה. המהר"ם מינץ מדבר על מנהג זה להצריך רב כעל "מנהג יפה שהנהיגו קדמוננו שלא יעשה אדם שום ברכת חתנים וארוסין כי אם בהיתר רב ומנהיג". וקובע "וכן המנהג בכל אלו המדינות". בצפון אפריקה ובאיטליה השתמר עדיין המנהג העתיק שהחתן מברך ברכת אירוסין ואף תמהו על מנהג אשכנז.

את החופה נוהגים היו באשכנז לערוך על במת ביהכ"נ ואילו במקומות אחרים היו נוהגים לעורכה בחצר ביהכ"נ תחת כיפת השמים לסימן שירבה זרעם ככוכבי השמים. לפני החתן והכלה היו הולכים באבוקות ובכלי זמר כן נהגו לזרוק חטים על החתן ולקרוא "פרו ורבו" הכלה מקיפה את החתן ג' פעמים או ז' בליווי מלויה. וכן נהגו ששר החזן תפילת ש"אדיר על הכל" יברך את החתן ואת הכלה. כתוצאה ממנהגנו למזג אירוסין ונישואין התעוררה בעיה והיא שהיות שברכת אירוסין טעונה כוס יין הרי המברך ברך כבר בורא פרי הגפן וא"כ לא יוכל שוב לחזור ולברך על כוס היין של ברכת נישואין. כדי לפתור בעיה זו הנהיג רש"י "מנהג יפה" להסתלק ולהתעסק בשום דבר בין הברכות הנ"ל אחר מכן הונהג להפסיק בין הברכות הנ"ל בקריאת הכתובה וכן אנו נוהגין כיום. מנהג אחר שנהגו חז"ל היה לתת סימנים שעל פיהם יוכלו עדים להעיד אם החופה היתה חופת בתולה או אלמנה - מאחר שכתובת בתולה מאתיים זוז ואלמנה מאה. כך נהגו לחלק בחופתה קליות ולהעביר לפניה כוס יין תרומה גם בתקופה מאוחרת בהרבה מוצאים אנו מנהג מסוג זה והוא שהיו נוטלין לברכת היין צנצנת שפיה צר לבתולה וכלי חרס רחב לאלמנה. נוהגים שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם מאחר שבאותו יום נמחלים עוונותיהם או כדי שלא יהיו שכורים. בימים שאסור להתענות בהם כר"ח וחנוכה, אין החתנים מתענים. מחמת הטעם הראשון נהגו שהחתן אומר במנחה את נוסח הווידוי כמו בערב יו"כ.

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם ולמדו זאת מזה ששמח הקב"ה את האדם וחוה ונעשה להם שושבין. טעם זה אף שוקע בברכת החתנים "שמח תשמח רעים וכו', כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". מבטלים ת"ת להכנסת כלה, מסופר בגמ' על תנאים ואמוראים שהיו מרקדים לפני הכלה וקבלו שכר רב על כך. בגמ' נשתיירו שיירי שירים שהיו מזמרים לכבוד הכלה כמו לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן. נחלקו שם בגמ' ב"ש וב"ה אם מותר לשבח כלה אף בדברי שאין בה והלכה כב"ה ששרים לה כלה נאה וחסודה אפילו היתה חיגרת או סומא ואין בכך משום מ"דבר שקר תרחק". כבר הזכרנו לעיל את המנהג המאוחר יותר ללוות את החתן ואת הכלה באבוקות ולפידים וכלי זמר. נהגו שאת הכלה מלוים לחופתה אמה ואמו של חתן או שאר קרובות.

בדברי חז"ל מוצאים אנו רמזים למנהגי חופה אחרים גם-כן. החתן והכלה היו מלווים על ידי שושבנים שתפקידם היה כנראה רב-גווני. לשמח את הזוג, לשמשם, וכן דאגו שושביני כל צד שלא תעשינה רמאיות על ידי הצד שכנגד. (תוספתא כתובות פ"א).

יום הנישואין הוא הראשון לשבעת ימי המשתה. ימים אלו דינם לגבי החתן כרגל, ורגל זה עדיף לבחור מכל רגל אחר. בימים אלה אסור הוא בעשיית מלאכה, אסור לצאת יחידי לשוק לובש בגדי כבוד והכל מקלסין לו משום שדומה הוא בימים אלה למלך. ימי שמחה אלה הם מדרבנן ויש הסובר שהיום הראשון הוא מדאורייתא ולמד זאת מהפסוק "ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

חז"ל צרפו לחופה שש ברכות הנקראות "ברכות חתנים" ואנו הנוהגים לערוך אז גם את הקידושין, מברכים גם ברכת האירוסין. ברכות אלו נזכרות כבר בכתובים החיצוניים, בספר טוביה, שחובר באמצע ימי בית שני. ברכות חתנים טעונה כוס יין, דין שאינו מופיע בגמרא אך מובא בשם הגאונים. אם אין לו יין, ואף לא שכר כתחליף, ר' נסים גאון סובר שלא יברך כלל, אך מהרמב"ם משמע שאין היין מעכב בדיעבד. ברכת אירוסין טעונה אף היא כוס, אך כוס זה ודאי אינו לעכובא. ברכת חתנים טעונה מניין. אם אי אפשר לאסוף (וכן אם אין לו יין, לדעות שיין מעכב) נחלקו הראשונים אם מותר לערוך את הנישואין בלא הברכות. כבר עמדנו לעיל על כך שלדעת הרמב"ם המצריך יחוד הראוי לביאה יש לברך ברכת חתנים לפני היחוד, כיון שהכלה אסורה לבעלה עד הברכה (לפחות כשאפשר לברך). כן בארנו למעלה שמנהגינו הוא להפסיק בין ברכות האירוסין והנישואין בקריאת הכתובה.


מנהגים לזכר החורבן

כשתכפו הצרות על עמנו בסוף ימי בית שני ואחריו, תקנו חכמים תקנות אבל שונות הבאות לפגם מעט את השמחות ללמדנו שאין השמחה שלמה וכדי לקיים את הפסוקים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. כך גזרו על חופת חתנים שלא תהיה עשויה מסדינים מצוירים וסהרוני זהב תלויים בהם, וגזרו על עטרות חתנים. ונחלקו אמוראים במידת האיסור. להלכה נפסק כדעת המחמיר שכל עטרה אסורה לחתן, לכלה לעומת זאת לא נאסרה אלא עטרה של זהב וכסף. מנהג חתונה קדום אחר בוטל אף הוא. אחר החורבן האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר. כן תקנו לשים על ראש החתן אפר בשעת חופה, במקום הנחת תפילין.

גם תקנות כלליות יותר של "זכר לחורבן" נוגעות הרבה לחתונה: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" וכן "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט" וכן "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. היו מקומות שנהגו לתת מפה שחורה או שחורה על גבי לבנה על ראש החתן והכלה. בקצת קהילות נהגו אף שהחזן היה קורא את הפסוקים הנ"ל והחתן היה חוזר אחריו מלה במלה. מנהג שבירת הכוס בחופה אף הוא נוסד לזכר החורבן, וכן תקנו חז"ל ברכה מיוחדת, אחת מברכות החתנים, להזכיר חורבן ירושלים העקרה והיא ברכת "שוש תשיש ותגל העקרה".

מתוך מאמר בנושא "חופה ונישואין בהלכה". לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

אהבתם? שתפו חברים!



סמליל תגובות לכתבה   תגובות לכתבה


למאמרים בנושא זוגיות בנישואין
זוגיות בנישואין
למאמרים בנושא מסביב לחתונה
מסביב לחתונה
למאמרים בנושא יום החתונה
יום החתונה
למאמרים בנושא ניהול משק-בית
ניהול משק-בית
למאמרים בנושא דברי תורה לחתונה
דברי תורה לחתונה
למאמרים בנושא תפילות לחתונה וברכות
תפילות לחתונה וברכות